פסק-דין בתיק עת"מ 58578-07-12

2.         אין חולק כי העותר הינו אזרח ישראל, בן העדה הבדואית הנשוי לעותרת, שהינה תושבת הרשות הפלשתינית, מוסלמית באמונתה. העותרים נישאו זה לזו בבית הדין השרעי בבאר-שבע, בעת שהעותר גרוש מאשתו הראשונה הגב' עאישה נסאסרה ת.ז. 035115617.

3.         לאחר הנישואין פתחו העותרים תיק לאיחוד משפחות במשרד הפנים. ביום 2.4.2012, הודיעה המשיבה לעותרים כי על העותרת לעזוב באופן מיידי את הארץ וגם ערעור שהוגש על החלטה זו נדחה. מכאן העתירה.

4.         לטענת המשיבה העותר מנהל מערכת יחסים כפולה הן עם אשתו השנייה - העותרת, והן עם אשתו הראשונה - הגרושה ובפועל מהווים יחסים אלה יחסים ביגמיים דה פקטו. לפיכך, ולאור מדיניות המשיבה, אשר קיבלה את אישורו של בית המשפט העליון, המסרבת לבקשות איחוד משפחות שעשה שמדובר בתא משפחתי שאינו יחידני, יש מקום לדחות את העתירה.

5.         העותרים אינם חולקים על מדיניות המשיבה המעוגנת בפסיקת בית המשפט העליון לפיה נישואין ביגמיים מצדיקים שלילת הליכי איחוד משפחות גם כאשר מדובר בביגמיה דה פקטו המחוסרת רישום נישואין פורמלי (בג"צ 5291/05 אזברגה נ' שר הפנים). אולם, טענו כי בנסיבות דנן, במישור העובדתי אין העותר מנהל יחסים ביגמיים וכי גרושתו מתגוררת עם ילדיה בשכונה אחרת הרחוקה מביתו בו מתגורר הוא יחד עם העותרת ושני ילדיהם המשותפים ילידי שנת 1999 ו-2000.

6.         לאחר שחזרתי ועיינתי בעתירה ובתגובת המשיבה, לא מצאתי כל תשתית לחוסר סבירות החלטת המשיבה המחייבת התערבות בית משפט זה. המשיבה ביצעה חקירה יסודית ומקיפה אודות העותרים ומצאה כי במישור העובדתי, על אף שהתגרש העותר מאשתו הראשונה חי הוא בפועל חיים ביגמיים עם שתי הנשים, הגרושה והעותרת.

כך נמצא כי העותר גירש, לכאורה, את האישה הראשונה רק ביום 28.1.2007, כ-8 שנים לאחר שהביא ילדים עם אשתו השניה, העותרת. כמו כן נמצא כי תוך שבוע ימים ממועד גירושיו מאשתו הראשונה ניתן לבקשתו, ביום 4.2.2007, פסק דינו של בית הדין השרעי לפיו, הוכרו למפרע נישואיהם של העותרים תשע שנים אחורנית, החל מיום 24.4.98.

מעבר לאמור, לאחר ראיון שנעשה לעותרים ביום 24.7.2011, נמצא כי העותר הודה כי הוא מתגורר בבית בין שתי קומות כאשר הוא מתגורר בקומה העליונה ובקומה התחתונה מתגוררת אשתו הראשונה עם ילדיהם. גם העותרת, על אף שבתחילה הכחישה שאין היא יודעת מי מתגורר בקומה הראשונה הודתה לאחר מכן כי גרושתו מתגוררת בקומה הראשונה. גם במהלך הדיון בפני, ועל אף הנטען בעתירה, הצהיר ב"כ העותרים כי אכן אשתו הראשונה של העותר מתגוררת בקומה הראשונה.

            עוד נמצא כי ביום 10.4.2011 יצאו העותר ואשתו הראשונה לתקופה של שבועיים ימים מתחומי מדינת ישראל דרך מעבר גבול ירדן לרגל חג החאג'. אומנם, טען העותר כי על אף שיצאו באותם זמנים מן הארץ וחזרו באותם זמנים מן הארץ, לא שהו יחדיו מחוץ לתחומי מדינת ישראל, אך גרסה תמוהה זו אינה מתיישבת עם כלל הנסיבות ועם גרסת האישה הראשונה.

7.         כאמור, בפן העובדתי, לפיו מקיים העותר חיים משותפים עם שתי נשים, לא מצאתי כל בסיס להתערב לאור סבירות המסקנה על בסיס התשתית העובדתית הקיימת.

בהתאם, ולאור ההלכה הפסוקה קיום חיים משותפים עם שתי נשים הוא שיקול ראוי וסיבה סבירה לדחות בקשה לאיחוד משפחות. כב' השופט חשין קבע בעניין זה:

" מדיניות היא הנוהגת במשרד הפנים, ולפיה מסרב המשרד להידרש לבקשות של איחוד משפחה במקום שהמדובר הוא בנישואי ביגמיה. משרד הפנים סובר כי היענות לבקשה לאיחוד משפחה במקום שבן-הזוג הישראלי חייב עצמו בעבירת ביגמיה, יש בה לא אך סיוע בעקיפין - לאחר מעשה - לביצוע העבירה, אלא עידוד ביצועה של העבירה גם גן. מטעם זה סירב משרד הפנים להיעתר לבקשת העותר... מדיניות משרד הפנים מושתתת על טעמים טובים וראויים, ולא נמצא לנו כי עניינם של העותרים מהווה חריג ראוי למדיניות הכללית. אם, אמנם - כטענת עורך דין כרמון - סירוב לעותר יפגע באישה פגיעה קשה, יכול העותר ללכת אחריה למקומה, שהרי אישה הוא, ודאגתו לאשתו ולילדיו היא הדאגה הראשונה שחייבת להטריד אותו..." (בג"צ 1126/02 אבו עסא נ' משרד הפנים תק-על 2002(3), 2851; ר' גם בג"ץ 9264/00 נעים נ' שר הפנים תק-על 2001(1), 1229).

8.         לאור כל האמור לעיל, לא נותר לי אלא לדחות את העתירה.

            בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום,  ג' שבט תשע"ג, 14 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.